"נגישות אינה רק רמפות, מעליות או שימוש בשפת סימנים. נגישות זו תרבות, הבנה מעמיקה שעיקר תפקידה של הרמפה לבנות גשר בין נשמות. מעלית נועדה לחבר בין אנשים שונים ושפת סימנים היא ביטוי עמוק לרצון למצוא דרכי תקשורת בין כל בני האדם. הנגשה אינה חובה אלא זכות ויש בכוחה לתקן עולם בתחומים רבים"
מאת: שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון
למדינת ישראל שורה של חוקים מפוארים המעמידים אותה בכותל המזרח של המדינות המבקשות לקדם שוויון לאנשים עם מוגבלות: חוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות; פרק השילוב בחוק החינוך המיוחד; חובת הנגשה ועוד.
אף על פי כן, קיים פער גדול בין לשון החוק והפסיקה הבהירה לבין התרבות השלטת המדירה אנשים עם מוגבלות מהמרחב הציבורי. סקרי דעת קהל מצביעים על פגמים מהותיים בתפיסת השילוב בחברה הישראלית. אנשים עם מוגבלות חשים בחוסר השוויון ובפגיעה מהותית ביכולתם לנהל חיים משמעותיים.
ידועה האבחנה המחקרית בין ל"נכות רפואית" ל "נכות חברתית". במדינות רבות מתקיים תהליך עומק שמעביר את הגדרת הנכות מהיקף הלקות הרפואית לאיכות ההנגשה של החברה. היערכות נכונה של החברה, מצמצמת באופן מהותי את משמעותה של הנכות הרפואית. במערכות ציבוריות בהן המרחב הציבורי מונגש, ניתן משקל נמוך להיקף ועוצמת הנכות הרפואית. אנו רואים משקל גדול בגיבוש תפיסה חברתית כוללת הרואה בהזמנתם של אנשים עם מוגבלות לתפוס מקום בשיח החברתי – יעד מוסרי ראשון במעלה. במידה רבה, יחסה של החברה לאנשים עם מוגבלות מגדיר את חומרת הנכות. זוהי הנכות החברתית.
על-מנת שנוכל להוביל שינוי משמעותי, עלינו להרחיב את העיסוק במספר תחומים:
- מעבר מתפיסת עולם "שחסד" במרכזה לתפיסה שערכי "הצדק" במרכז:
הגדלת הנגישות לא נובעת מרחמים, מחיפוש של "עשיית הטוב" וממתן הזדמנויות הנובעות מהרצון "להתנדב" ולהאיר פנים ל"מסכן". ברור שלטוב הלב ולאהבת האדם משקל גדול בתיקון החברתי, אבל הבסיס לשיח הנגישות הוא בסיס של צדק ולא של חסד."חביב אדם שנברא בצלם", ולכן עלינו לתת לכל אחד את הזכות להשתלב בחיים של משמעות.אין אדם שאין ביכולותו לתרום למארג החברתי, ולשפר במשהו את איכות החיים בישראל. אסור שכיסא גלגלים, לקות ראיה או שמיעה או כל לקות אחרת ימנעו מהאדם לתרום תרומה משמעותית לחברה תוך מימוש כישוריו וביטוי לאני העצמי שלו.החברה הישראלית מתמחה בשיח של חסד, וזו הזדמנות עמוקה לנתק את מקומם של אנשים עם מוגבלות מתלות מוחלטת בפעילותן של עמותות, העושות מלאכת קודש, לאחריות לאומית שבבסיסה שיח של שוויון.
- הרחבה של מושג הנגישות:
נגישות אינה רק "רמפות", "מעליות" או שימוש בשפת סימנים. נגישות זו תרבות. הבנה מעמיקה שעיקר תפקידה של הרמפה לבנות גשר בין נשמות. מעלית נועדה לחבר בין אנשים שונים ושפת סימנים היא ביטוי עמוק לרצון למצוא דרכי תקשורת בין כל בני האדם. הנגשה אינה חובה אלא זכות ויש בכוחה לתקן עולם בתחומים רבים. - יישום חוקים ופסקי ביהמ"ש:
עלינו לעשות הכל כדי שלחוקים שהוזכרו לעיל ורוח פסקי דין מובילים בתחום (כגון: שחר בוצר נ' מועצה מקומית רעות מכבים; ליאת מרציאנו ואח' נ' מד"י : ועוד) יהפכו לכוכב הצפון של גיבוש התרבות שלנו.פסקי דין אלה מעמידים את תפיסת "שונים אבל שווים" במרכז השיח ומסייעים לחולל את השינוי התרבותי. - מערכת החינוך כבסיס לתיקון חברתי:
לא בכדי בחרנו בנושא "האחר הוא אני" כנושא מרכזי לשנים הקרובות. עלינו להעמיק את תפיסת השילוב וההכלה, להרחיב את המפגש בין תלמידים שונים, תוך הנגשה נרחבת של בתי הספר, כבסיס לשינוי תרבותי עמוק.אני מבקש לברך על קיומם של האירועים אותם מובילה עמותת נגישות ישראל ומייחל לימים בהם נוכל לראות חברה מוסרית , הוגנת וטובה יותר.
הכתבה פורסמה במוסף נגישות שהופק ע״י עיתון "הארץ" בשיתוף נגישות ישראל